אנור מוחמד עלי מוחמד אדעיס (להלן: "המערער"), יליד 1982 מחברון, הורשע בכל המיוחס לו בכתב האישום. אמנם בתחילה זיכה ביהמ"ש דלמטה את המערער והורה על שחרורו, אולם, בערעור ביטל ביהמ"ש את הכרעת הדין והרשיעו בחטיפה בנסיבות מחמירות, בשוד ובעבירה שעיינה החזקת אמל"ח.
בנסיבות אלו, משחזר הדיון למקורו גזר ביהמ"ש דלמטה את עונשו של המערער ל-40 חודשי מאסר, מהם 33 חודשים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי למשך 3 שנים. בנימוקיו לעונש, קבע ביהמ"ש את שורת השיקולים שעמדה לנגד עיניו עת גזר את העונש, כדלקמן:
"
אין ספק כי העבירות בהם הורשע הנאשם אינן קלות , חמורות ואף חומרה יתירה נלוות להן בשימוש בנשק. עומדת לנאשם לקולא העובדה כי היה עצור למשך שנה בזמן ההליכים בתיק שוחרר ובעקבות הרשעתו על ידי ביהמ"ש הצבאי לערעורים הוחזר למעצר ביום 26.02.08. אין ספק כי השהייה במעצר ושחרורו והחזרתו למעצר יש לה מחיר נפשי אשר ראוי כי ילקח בחשבון את אנו גוזרים את עונשו של הנאשם. עוד עומדת לקולא לנאשם מצבו המשפחתי ובנותיו הסמוכות אל שולחנו, בנוסף הנאשם בדברו האחרון עשה עלי רושם לפיה חרטה והרצון לתקן את דרכיו, הינה כנה ואמתית".
בנסיבות אלו, כיוונו שני הצדדים גם יחד, את ערעורם נגד הפסיקה דלעיל, זו נגד קולת העונש וזו כנגד חומרתו. סנגורו של המערער עשה כמיטב יכולתו לשכנע כי המסגרת העונשית שנגזרה על מרשו הינה חמורה וחורגת מן המקובל. לעומתה, ביקשה התביעה הצבאית לשכנע באותות ומופתים כי ראוי המערער לעונש חמור יותר, וכי שגה ביהמ"ש בפסיקתו באופן המחייב את התערבותה של ערכאה זו.
מסכת העובדות בה הורשע המערער היא ברורה בתכלית ואינה שנויה במחלוקת. בתאריך 5.7.06, יחד עם שני אחרים, ניגש המערער לבעל משאית מסוג מרצדס, כשהם חמושים בשני רובי 16-M קצרים. בעל הרכב התבקש לפתוח את דלת הרכב ולאפשר למערער וחבורתו להיכנס. בנסיבות אלו, עלה המערער יחד עם חבריו על רכב המרצדס, קשרו לבעליו את הידיים ושמו כובע גרב על ראשו. זה נדחף לאחור, ולאחר נסיעה של מחצית השעה, הורד בעל הרכב יחד עם מי מהחבורה ולאחר פרק זמן נוסף הוא ננטש במקום, לא לפני שאוים שלא יוריד את כובע הגרב מראשו טרם שישמע את שריקת השומר עליו, אשר המעידה כי הוא התרחק מהמקום.
לא יכולה להיות כל מחלוקת כי מעשי העבירה, בהם הורשע המערער, הינם מעשים חמורים. המערער השתתף בביצוע שוד מזוין שהיה מלווה בפגיעה פיזית, אשר הביאה לפגיעה גופנית ונפשית גם יחד. אמנם, המערער צעיר יחסית ועברו איננו מכביד באופן מיוחד. ברם, לא ניתן לעבור לסדר היום על מעידה שכזו והצורך לשדר מסר מרתיע, על מנת לחנך ואף כדי ללמד לקח.
בא כוחו של המערער טען בפניי כי בסופו של דבר רמת האלימות בה הורשע המערער, מצויה במדרג הנמוך וכי מדובר במעשה שוד שאיננו חמור בנסיבותיו. עוד טען בא כוחו של המערער כי פסק הדין מתעלם מן העובדה כי אף אחד משותפיו של המערער לא נתפס עדיין וכי קיימת תחושה, כי גזר הדין מטיל על המערער בלבד את מלוא האחריות. הגם כי יש טעם לטענותיה של הסנגוריה, סבורני כי אין לקבל את עיקריה. אם ביקשה הסנגוריה להצביע כי לא היה תכנון מוקדם והאלימות עצמה לא הייתה חמורה, אינני יכול לקבל טענה זו, שכן, חבורת השודדים לא ביצעו את השוד באקראי, אלא הצטיידו מראש בכלי נשק כדי לבצע את השוד. המערער נקשר בידיו וכובע גרב שמו על ראשו ונהגו בו התנהגות מבזה אשר איימה לפגוע בשלמות גופו ובחייו. אמנם, ביחס למקרי שוד אחרים, ניתן יהיה לאפיין שוד זה כאגרסיבי פחות מאחרים. ברם, להשקפתי, אין אני יכול ליתן משקל מכריע לשיקול זה כשיקול עיקרי להקלה בענישה.
נסיבותיו האישיות של המערער מיוחדות הן. כבר עמדנו על עברו הקודם, כעבר אשר איננו מכביד, מאידך הסנגוריה הדגישה את נסיבותיו המשפחתיות. בנסיבות קולא אלו, יש להתחשב, כמו גם, בחרטה כנה ובסיכויים של ממש אשר מעידים כי המערער למד את הלקח ואת ההליך הפלילי. כל אלו, תוך תקווה כי הנסיבות יביאו לשינוי של ממש באורחות חייו של המערער. אין כל ספק כי העובדה שמשפחתו מבקשת לסייע לו בפתיחת דף חדש, תאפשר לביהמ"ש להתחשב בעניינו. על כל אלו, לא תהיה מחלוקת, כי יש מקום להתחשב בעובדה, כי שוחרר המערער עם זיכויו בבימ"ש קמא, וחזר לכלא לאחר כחצי שנה, עת שהורשע בערעור.
בתמיכה לעמדתו, הציג בפניי הסנגור המכובד שורה של גזרי דין, מהם ניתן ללמוד על ענישה מקלה בעבירות דומות לאלו אשר הורשע בהן המערער. גם התביעה הצבאית עשתה כן, ואף היא הציגה בפניי מסגרת עונשית מחמירה בעניינים אלו וביקשה כי אגזור גזירה שווה לעניינו של המערער. אולם, ראוי להדגיש כי לא ניתן לשים את הדגש דווקא על גזרי דין אלו, וככלל ניתן למצוא גזרי דין לכאן ולכאן. ביהמ"ש צריך לשים לנגד עיניו במקרים שכאלה את חובתו, להגן על האינטרסים הציבוריים ולשקלל אגב כל את כל הנסיבות הרלוונטיות הצריכות לעניין.
משנמסרה הערכת השיקולים להכרעתי, לא אוכל להצביע על סולם עונשי מורכב, אשר כל אחד משלביו נותן ביטוי לנסיבה זו או אחרת. שיקול הדעת שהמחוקק מעניק לשופט, מאפשר לזה האחרון, לשקול על פי הניסיון השיפוטי שלו את המכלול כולו, ולהעדיף שיקול אחד על משנהו ונסיבה זו על רעותה. מתוך תחושת שליחות פנימית עמוקה, להתחשב הלכה למעשה בכל האינטרסים, מגיע ביהמ"ש להחלטה. פעמים היא נוטה חסד למערער, ופעמים יש בה כדי להחמיר עמו ולהכביד עליו.
בנסיבות אלו וכשבחנתי את עניינו של המערער על פי מכלול נסיבותיו, הגעתי למסקנה כי פסיקתו של ביהמ"ש דלמטה אכן מבטאת הלכה למעשה, את המסגרת העונשית הראויה למערער, ומכאן דחיית הערעורים.
ניתנה היום, 8 בדצמבר 2008, י"א בכסלו התשס"ט, בלשכה. מזכירות ביהמ"ש תעביר העתק החלטה זו לידי הצדדים.
שופט
רמ"שית: ער